הגֵר

אל תאמר יסודי מעפר, יסודך מן הזר שנפל תחתיך!

נתן אלתרמן

 מזה שלושה חודשים לא שילמתי את דמי ועד הבניין ואסעד דפק על דלתי מרוגז קצת. פתחתי את הדלת וברכתי אותו לשלום, מאחוריו במעלה המדרגות עמדה אישתו כמו שוטר המאבטחת אותו בהליך הגבייה. היא מלמלה לו משהו בערבית שהבנתי ופניי הראו זאת. אסעד הופתע, אתה לא צריך לפחד ממני בגלל שאני ערבי הוא אמר, השבתי לו שאני בכלל לא מפחד אבל אשתך לא צריכה לדבר כמו שהיא דיברה, זה לא מנומס. הוא השתתק, אישתו עלתה מעלה במהרה ונכנסה לביתם. אתה מבין ערבית, אסעד שאל. קצת ולא מספיק עניתי לו וזה לא משנה לי אם אתה ערבי או לא. אני אשלם את מה שאני חייב עוד היום הבטחתי. הוא חייך ואמר לי שאני בסדר, שאני אחלה בחור והתנצל בשם אשתו.

כי גרים הייתם בארץ

פרשת עֵקֶב, ממשיכה את נאומו הגדול של משה מהפרשה הקודמת ובו חוזר משה ומדגיש את שלושת מרכיבי האמונה הגדולים: יראת אלוהים, אהבת אלוהים ועבודת אלוהים. סגנון הנאום לא השתנה והוא מכיל דברי תוכחה, סקירה היסטורית, התמקדות בהתחייבות העם כלפי האלוהים וקיום המצוות. קיומו של העם היהודי בארץ המובטחת למעשה מובטח אם ימלאו אחרי המצוות, לא קיימת בהם הדאגה מפני עמים אחרים, מכשולי אקלים וכד', הארץ היא מובטחת, רק שיעמדו בכל התנאים. משה מזכיר בחלק הזה של הנאום, את חטא העגל וכמובן הוא מספר אותו מנקודת מבט אחרת, מנקודת מבט של המנהיג החזק. הפעם אתמקד באחת המצוות הרבות המוזכרות בפרשה- "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים".

אחת המצוות שעל העם היהודי לקיים בכדי שיוכל להתקיים ולחיות בארץ המובטחת הוא כמובן אהבת הגר, בתחילת דרכי, בפוסטים הראשונים התעסקתי בנושא הזה ועתה ארצה לחזור אליו כי לפעמים נדמה לי שהמצווה החשובה הזאת נמחקה מדפיהם של כמה וכמה ממנהיגי המדינה שלנו ויותר מזה כבר לא קיימת בכולנו ובמידה מסוימת אנחנו מפחדים מהם, מהשונים מאיתנו, מהזרים. כל אחד הוא זר ושונה, כל אחד הוא גר בצורה אחת או אחרת, אנחנו צריכים לזכור את זה, אלוהים בסיפור המקראי רוצה שנזכור את זה, כי הוא מבין שהוא פולש לשטח שנמצאים בו אנשים אחרים וצריכים להתחשב בהם.

הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם הקוראים, אחרי שני סיפורים שאירעו השבוע שמבטאים את שנאת הזרים בחברה שלנו, האחד הוא צו של מינהל מקרקעי ישראל שהוציא 1300 שוטרים!!! מלווים במסוק לכפר בדואי ליד רהט להרוס מבנים לא חוקיים של תושבי הכפר, ארבעים משפחות מתגוררות שם, עם ילדים ונשים. מעשה נורא לא מתחבר לי למוסריות שמנסה המקרא להשתית במאמיניו. אחד מתושבי הכפר פנה לשוטרים ואמר: "אתם מאתיופיה, שכחתם איך התעללו בכם?, אתם שבאתם מאירופה, שכחתם איך התעללו בכם, מה אתם עושים לאנשים האלה?" מה אנחנו עושים לאנשים האלו לעזאזל, אין פתרונות אחרים, רק להרוס, אני שואל את עצמי. מי שאחראי על משרד הפנים ומשרד השיכון הם אנשי ש"ס חובשי כיפה, אנשים שבקיאים בתורה הרבה יותר ממני, אבל חסרה בהם המוסריות, אין להם זכות לחיות בארץ הזאת לפי האלוהים שלהם. אני מגרש אותם מפה.

מקרה שני, מהצד השני של המטבע, חמור אף הוא, בכל שנה מרכיבים ועדה מיוחדת שתחליט למי לתת את פרסי התיאטרון בשנה החולפת, השנה הורכבה ועדה שכזאת בראשות השופט בדימוס שלי טימן, באחד הדיונים, המחזאית נציגת היוצרים, מרים קיני מבקשת שמבין חברי הועדה שבוחרת כאמור למי לתת את הפרס, לא יכללו חובשי כיפה!!! מרים קיני הסבירה את הבקשה הזאת בטענה שחובשי כיפות הם שוביניסטים משום שהם מתפללים, ברוך שלא עשני אישה, דתיות יכולות להיות חברות בועדה לטענתה. כששמעתי את דבריה של המחזאית, האמנית אשת התרבות והעולם החופשי הגברת מרים קיני אפשר לומר שהזדעזעתי, אך לא הייתי מופתע, קיימת כאן שנאת זרים בכל המגזרים, כל מגזר אחד שונא את השני ובז לו, מלגלג לו על אמונותיו ורעיונותיו ואלו רק שתי דוגמאות מתוך כמה שקרו רק השבוע.

אנחנו חייבים ללמוד לאהוב את האחר ולכבד אותו, לא אסבך יותר מידי את הנושא, הוא פשוט, כל אחד מאיתנו הוא גר וזר וצריכים לכבד זאת, התרבות שלנו הייתה שם, בין אם אתם מאמינים או לאו, השורשים של כל אחד ממי שקורא את השפה הזאת וחי בתוך הארץ המופלאה הזאת, היה פעם זר, אסור לנו לשכוח את זה, הקיום שלנו כתרבות מותנה במוסריות שלנו כיצורים אנושיים ואסור לנו לשכוח את זה.

סיפורי סבתא

העולם גדל ואני נשארתי קטנה, העולם התפתח והשתכלל ואני נשארתי כמו שהייתי מלפני שלושים שנה, הזמנים משתנים, העולם הופך לצעיר יותר, העולם שייך לצעירים ואני מזדקנת, פעם העולם נראה לי כל כך קטן והיום הוא ענק, משהו שלא אוכל להכיל. זקנה במובן מסוים היא גם זרות, סבתא שלי מרגישה זרה בתוך עולמה שלה, בתוך העיר שלה, בתוך החדר שינה שלה. היא מביטה לחלון, שותה את הקפה השחור המתקרר ומרגישה זקנה, אך יותר מהכל מרגישה זרה, לא שייכת. הרבה זקנים מרגישים ככה, קיימת בהם התחושה של הזרות וחוסר השייכות, לפעמים אני שומע סיפורים מזעזעים על חוסר כבוד לזקנים. ואני אומר שאנחנו חייבים לאהוב ולכבד גם אותם, כי סבתא שלי כמו הרבה אחרים הם הבסיס לעולם הגדול הזה, איפשהו אחד התפקידים שלי, פרט להיותי נכד אהוב ודואג הוא לקרב אותה לעולם הזה המתקדם והמתפתח, הייתי רוצה שהיא תרגיש פחות זקנה, שתגלה את הילדה שבה, אבל אני לא יכול לשנות אותה, כזאת היא סבתא שלי ואני רק רוצה לגרום לה להרגיש טוב. אני תמיד אומר לה שהעולם הוא מקום קטן לחיות בו, כי אנחנו צריכים להיות גדולים מהחיים, היא לא מבינה אותי. בדידות הולכת ומתגברת עם השנים, אני מסתכל על סבתא שלי וכמה שזה ישמע אכזרי, לומד איך לא להיות כשמזדקנים. סבתא שלי מסכימה איתי, אל תהייה כמוני היא תמיד אומרת.

זר בשכונה

ויקטור הוגו כתב: עיני צעירים באש בוערות, אך מעיני ישישים זורח האור!. את התובנה הזאת של ויקטור הוגו לא הבין הדובר באף אחד מהשירים באלבום השבוע של מלווה מלכה- arcade fire- the suburbs. ראשית ארקייד פייר היא אחת מלהקות שאני הכי אוהב בעשור האחרון והיא בהחלט אחת הלהקות החשובות ביותר במוזיקה העכשווית. שנית האלבום החדש שלה שייצא בשבוע הבא הוא אלבום טוב, אבל עם אבל גדול. מדובר באלבום קונספט, שבא לתאר תמונה מפרבר אמריקני בשם ספרוול, שזה שם של פרבר שהוא מעין מטרופליטן-על שהגה הסופר מדע בדיוני וילאהם גיבסון( סוניק יות' גם שרו על הפרבר הענק הזה) והכל מתואר מנקודת מבט של זוג מבוגר שנמצא בגיל חמישים פלוס, אמצע החיים, מביט אחורה על ימי ילדותו ומשווה אותם עם ההווה, הבנינים שנוספו, הדרכים שנעקרו. הוא מתגעגע ומתרפק על אהבות לא ממומשות, להקליט שירים בגראז', הדרך בה נהגנו לחכות למכתבים, לרכוב על האופניים בין ההרים, נזכר בחברים הישנים שכעת כבר לא מזהים אותם. אלבום מעט דיכאוני בנושא שלו, תחושה זקנה של עולם עכשווי קר מנוכר ואפאטי, פעם היה אחרת, היה יותר חם ורומנטי.

מה שהלהיב אותי בארקייד פייר מאז ומתמיד זה השילוב הזה של רוק ומוזיקה צוענית או שאנסונית, בשני האלבומים הראשונים זה ממש ניכר במלודיה שלהם, אך באלבום הזה אני כמעט ולא שומע את האקרדיון החם שנהג לסחוף את השירים. ארקייד פייר בחרו לעשות אלבום פופי במידה רבה, איכשהו הוא משוחח עם הרוקנ'רול האמריקני שתמיד מתלווה לסרטי פרברים של שנות החמישים מהמאה הקודמת. העיבודים יותר פשוטים, השירים יותר עירומים במידה מסוימת ואולי המלודיה מבטאת את הקרירות שבשירים, את אובדן האמונה, תחושת הזיקנה, הזרות ויותר מהכל את הבדידות. אפשר לראות באלבום הזה, מעין ביקורת על החברה האפאטית שבה אנחנו חיים, את האסון הקרב ובה, את אותו אסון שאנחנו במו ידינו יצרונו ובנינו.

לסיכומו של עניין, זהו אלבום טוב, אם כי לא משתווה לאלבום הבכורה של הלהקה, אך הוא אלבום קונספטואלי במידה ניכרת, כמעט מהלך אנכרוניסטי אפשר לומר בימינו אנו, אבל כנראה לארקייד פייר היה משהו חשוב להגיד ותמיד עדיף להגיד אותו דרך סיפור. מילות השירים לא ברמה הכי גבוהה הוא לא אלבום סוחף, אין בו להיטים, צריך לדעתי לשמוע אותי כיחידה אחת, הוא אלבום פרברים, כמו בז'אנר הסרטים האלו, עם איפוק מסויים. אלבום השבוע שלי.

Arcade fire- the suburbs  להורדה

שבוע טוב, אלפרד כהן השלישי.

Advertisements

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s