האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו(ושל כל הספרים האחרים שכתבנו) אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.
יואל הופמן
מזמן לא הכרתי אנשים חדשים, יצרתי חברויות חדשות, כאלו אמיתיות כשיש קשר רציף שנבנית לה מערכת אמון, חברות על בסיס שתוף ואמון הדדי כאמור, אולי זה הגיל חשבתי, כי כשהייתי קטן יותר כל יום הכרתי חברים חדשים מספיק היה שהם אוהדים את אותה קבוצת כדורגל, כיום זה מסובך יותר ומורכב. הרצון הזה שלי להכיר חברים חדשים נובע מהחסך שיש לי בלדבר על עצמי, לפני שאתם קופצים, לא מדובר במשהו שלילי. הייתי שנתיים בגן חובה, משום שבשנה הראשונה שתקתי. לא הוצאתי מילה, היו לי מעט חברים עד לא בכלל והגננת הייתה צריכה לחפש כדי להבחין בקיומי. אי לכך ובהתאם לזאת הוחלט שאני אשאר עוד שנה בגן חובה לפני שאני אעלה לכיתה א'. בשנה הזאת לא הפסקתי לדבר והכרתי כל הזמן חברים חדשים. הייתי רוצה להכיר אנשים חדשים כדי שאוכל לספר את הסיפור שלי כמו שסיפרתי אותו לחברים הכי טובים שלי בתקופה שהכרנו, אבל גם אם אני לא אכיר אנשים חדשים, חשוב מאד לחזור על הסיפורים, חשוב מאד לחזור על הדברים.
לשאת דברים
אנחנו מתחילים לקרוא את הספר האחרון בחמשת חומשי תורה- דברים זהו ספר המכונה "משנה תורה", כלומר תורה שנייה משום שיש חזרה על החוקים והסיפורים והרעיונות. נחמה ליבוביץ אחת מחוקרי המקרא החשובים היטיבה להגדיר את הספר הזה: "ראשית תורה שבעל פה וראשית היהדות". הסיבות לחזרתיות הזאת די מובנות, האחת היא כדי לחזור ולהדגיש את החטאים שעשו בני ישראל מצאתם במצרים ועד כניסתם לארץ המובטחת. הסיבה השנייה, מגיעה במטרה לנסות לשכנע שאכן הכל קרה והכל אמיתי ולכן יש לחזור על הדברים.
זהו ספר נאומים, משה המנהיג מפגין יכולת רטורית מרשימה ומרביץ דברי תוכחה בעם העומד להיכנס לארץ המובטחת לפני הכיבוש. משה נושא דברים לעם תוך כדי חזרתיות של החוקים והאירועים. לפרשה של השבוע יש מדרש מאד ממעניין שקראתי, הוא נכתב במאה ה- 12 אופיים של מדרשים הם בהפלגה שלהם בפירושה ובחקירת פרשת השבוע והם עושים את זה בצורה מקורית ביותר ומפתיעה מאד. כאמור המדרש מתרגם את הפרשה שבסה"כ חוזרת על החוקים שכבר נאמרו לא אחת בספרים הקודמים ומסביר אותה בחשיבות שצריכה להיות בכל אדם ואדם והיא היכולת לתרגם את עצמינו לאין ספור פרשניות, להביא את עצמינו לידי ביטוי בהמון שפות. המדרש שואל כיצד משה שהיה אדם כבד לשון הופך להיות מנהיג כרמיזטי ורטוריקן סוחף. אם בספרים הקודמים משה הלין בפני אלוהים שאינו יכול להנהיג את העם משום שקשה לו לדבר, בספר הזה הוא עובר שינוי מהותי והופך להיות מנהיג מדבר בצורה קולחת וקוהרנטית. משה עבר שינוי, משה נרפא. המדרש מסביר כי המילה תרופה נלקחה מהמילה היוונית תרפיה. דיבור על פי אסכולות בפסכילוגיה יכול לרפא אנשים ממחלתם או מהפרעה בה הם סובלים ונראה כי משה עבר סוג של טיפול והתחיל לדבר על עצמו, על האירועים שקרו לו במהלך השנים, על הקשיים, על ההצלחות ועל האכזבות, השינוי של משה מתבטא בצורה פיזית, ביכולת שלו לדבר ולהפוך למנהיג כרמיזטי אחד כזה שכועס על העם שלו, החטא שלו כזכור היה, כשלא דיבר אל הסלע אלא הכה אותו ולכן עונשו האכזרי לא להיכנס לארץ המובטחת. משה היה חייב להשתנות, כולנו כאנשים חייבים לזהות את החולשות שלנו ולחזק אותם ואחת הדרכים היא לדבר על זה. משה השתנה כי בתוך תוכו קיווה שאלוהים יסלח לו ויתיר לו להכנס לארץ המובטחת, כולנו מנסים להשתנות על מנת לגרום לדברים בלתי אפשריים לקרות.
לספר, לזכור דברים
המילה תרופה שהייתה חדשה לעברית ונלקחה מהיוונית( המדרש מסביר את החשיבות של לשאוב הסברים מתרבויות אחרות לקיומה של ישות) אבל המדרש מצא פירוש נוסף למילה ומקורי ביותר- להתיר פה, כלומר לשחרר את כובד הלשון, לשחרר את החבלים הקשורים בשפתיים ולדבר. כך המדרש מסביר את השינוי שעבר משה, ממגמגם כבוי, לרטוריקן סוחף. משהו במשה השתחרר והוא התחיל לדבר, ככל הנראה העובדה שהוא לא יכנס לארץ המובטחת, התירה למעשה את הכבלים . ומהכאב הטרגי הזה, נוצרה התרופה למחלתו. כשאנחנו נוטלים תרופה אנחנו מקווים להירפא.
הדיבור והשיח בחיי הפכו במידה רבה לתרופה הכי טובה למכאוביי, השקט והחוסר במילים מתסכל אותי מאד ובמידה מסוימת הופך אותי לחולה. לא אחת קורה שאני שותק שאין לי מה להגיד או להוסיף וזה מטריף אותי, משבש את כל המערכות שלי, נאלץ לשחק את הביישן או הטיפש שלא מבין על מה מדברים. אני יכול לומר שהיום מצאתי את האיזון בין דממת המגמגם לבין רעש הנואם.
יש בי המחויבות כלפי עצמי לספר כל הזמן על עצמי, המחויבות הזאת חייבת לדעתי להיות קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, לספר כדי לא לשכוח, לספר כדי לנסות לחוות שוב ולספר כדי להאמין שהכל באמת קרה וזה לא פרי הדמיונות שלנו. לומר דברים לעצמינו וחברים שלנו ולאנשים החדשים שאנחנו מכירים, לדבר.
סיפורי סבתא
אלוהים לא לימד אותי עברית כדי שאני אשתוק, ככה הבינה סבתי השבוע. אני רוצה לדבר, יש לי על מה לדבר, כך במשך דקות בביקור השבוע אצל סבתא שלי( אגב, את המשפט הזה היא אמרה בעברית). עניתי לה שהיא יכולה לדבר, שתגיד לי מה שהיא רוצה, מה שהיא חושבת, לא משנה באיזו שפה, יחד נבין למה היא מתכוונת ואז שוב המשפט הזה: אלוהים לא לימד אותי עברית כדי שאני אשתוק. אני בטוח שלסבתא שלי יש המון ביקורת על איך שאני מנהל את החיים שלי, אכזבה רבה שאני רווק, אבל היא לא רוצה להגיד לי את זה. שאלתי אותה מה היא הכי רוצה שיקרה בזמן הקרוב בימים האחרונים שהיא חייה, היא לא ממש ענתה לי, אבל התשובה שלה הייתה לראות אותי ואת שאר הנכדים שלה מתחתנים, השתיקה עברה לצד שלי, הרגשתי שאני מאכזב את סבתא שלי ואין יותר תחושה נוראית מבחינתי לאכזב את סבתא שלי, סיימתי את הביקור כשאמרתי לה שחשוב לדבר, אם לא איתי אז אם הדודים שלי הבנים שלה. בדלת כשנפרדנו לשלום, היא הבטיחה לי שיום אחד היא תגיד הכל. הבטחתי לה שאני אקשיב.
שקט הוא כמו צליל לא מכוון
על בוב דספר היה אולי מתאים לכתוב בפוסט בו כתבתי על עיוורון, ראיה מול יראה, אבל לא הכרתי אותו אז. רק השבוע הורדתי את האלבום שהקליט ב- 1974 בטייק אחד והשבוע יצא מחדש. בוב דספר הוא עיוור, המוזיקה שלו נשמעת, כמו הכלאה של אלביס פרסלי שר שירים של ניק דרייק, הקול העמוק בשירים עירומים ואישיים, זהו בוב דספר.
במובן מסוים אמני פולק הם דברניים, מספרים את הסיפור שלהם, באמצעות גיטרה, מילין ולחן, הם מספרים את הסיפור שלהם לכל מי שמוכן להקשיב ואמני פולק טובים כמו בוב דספר יכולים לרגש ולגעת. חשיכה היא כמו צל, כך פותח בוב דספר את האלבום המופתי הזה. שקט הוא כמו צליל לא מכוון. אלבום מרגש נוגה אך גם מרומם. אלבום השבוע של מלווה מלכה.
התירו פה, אלפרד כהן השלישי
מְלַוֶה מַלְכָּה 