חן המקום על יושביו

המת היפה כבר היה מצוי בגני

פורח, שטוף זהב אור וריח מים

בגבה גמה לאגס נח מת נהדר.

שבילים זרויי חול רך בהיר

עטרו לדשא, הכל ראיתי חדש

מת מתנה שם נח וחיכה לי

יונה וולך

לא אחת עוברת בי המחשבה שאני חי בחברה טמאה, בחברה מצורעת, בחברה שהוציאה שם רע לעצמה, שצריכה לעבור טהור וניקיון, לא הייתי מגזים ואומר שישטוף אותנו מבול, אבל מקלחת טובה לא תזיק לחברה בה אני חי. לפחות סיפור אחד בשבוע גורם לי להזדעזע והפעם סיפורה של מורה בבית ספר דתי ממלכתי, בת 40 רווקה שהחליטה להרות ולהביא ילד לעולם מהפריה חוץ גופית. מנהל בית הספר ומשרד החינוך המעסיקים של המורה ראה את ההיריון הזה בעין רעה והחליט לפטר אותה בטענה שהיא פוגעת במוסר ובתורה ובערכי התורה , לא רק שזה מנוגד לחוק, זה מנוגד לכל מידות המוסר באשר הן. הרי אחת המצוות החשובות בתורה, הינה פרו ורבו ומגיע מנהל ופוסל את המצווה הזאת באטימות אווילית(דרך אגב אם היא הייתה נאנסת ונכנסת להריון היא לא הייתה מפוטרת). המורה אישה בת ארבעים, דתייה שומרת מצוות חטאה בכך שרצתה בסה"כ ילד, חטאה בכך שרצתה לממש את זכותה האלמנטארית להיות אמא. היא לא התחתנה עם אף גבר ואני גם חושב שהיא גם לא שכבה עם אף גבר, אבל זה לא משנה. אני מקווה שעורכת דינה של המורה, סיגל פעיל תוציא מהמנהל והמוסד דמי פיצויים כל כך גבוהים שיגרמו לכך שייסגר.

שחורה כעורב
טקסטים, בין אם הם ויזואליים או וקאליים גורמים לנו להתרגש, ללב להצתבט ויש כאלו שגם גורמים לנו תגובות נפשיות מוזרות וכאלו שתי הפרשות של השבוע. הפרשות תזריע-מצורע נקראות יחד ורק בשנים לא מעוברות אנו מפרידים ביניהם. הן עוסקות באדם מבחינת מציאותו הביולוגית מאטרילית ויחד עם זאת גם המטאפיזית ובעולמו של האדם כבשר ודם המספק את צרכיו בלבוש ודיור, באריגים, בעץ ובאבן. מתוארות בשתי הפרשות דיני לידה, וסת, זיבה, נגעים, צרעת האדם, צרעת הבגד, צרעת הבית, טומאת המצורע וטהרתו. בשל התיאור הרב של התופעות המוזרות והביולוגיות של האדם, נוצר מכשול מנטלי החוסם את הקורא בלעסוק בפרשות האלו ויש כאן מן הסימבוליות למקום שבו אנו חיים, משום שהכל כל כך רקוב אנחנו כבר לא מתעסקים בצרות שלנו.
הכינוי הכי רווח של הפרשה הזאת הינו "שחורה כעורב" בעורב יש משהו שחור ואפל אבל במילה עורב, יש גם משהו ערב, כלומר מתוק ולכן יש חשיבות גדולה בלהתעסק בטקסטים שמעוררים בנו סוג של זעם או אפילו גועל, כי אם לא נתעסק איתם לא ייצא משהו ערב ומתוק.
פרשת תזריע, נפתחת בטומאת האישה היולדת, משום שהיא מדממת בעת המחזור שלה היא הופכת את עצמה לטמאה ובסיום המחזור, היא אמורה להתנקות ויתרה מכך לא ליצור מגע מיני במשך שבוע ימים בתום המחזור החודשי. בהמשך הפרשה מפרטים לנו סוגים נוספים של טומאות כמו טומאת המצורע וטומאת המת שנחשבת ל- "אבי אבות הטומאה" אך טומאת הלידה היא טומאה שונה, כי היא למעשה יוצרת חיים חדשים, היא ערבה יותר משאר הטומאות. הלידה מסמלת את היציאה של האדם מביתו, את היציאה לדרך חדשה.
הפרשות מתעסקות גם בצרעת, שהיא בעיניי יותר מחלה מטאפורית, מאשר מחלה שידועה בעולם הרפואה המודרנית או הקדומה. סוזאן סונטאג שחלתה בסרטן כתבה פעם מסה על איך שמחלת הסרטן שממנה סבלה הפכה בעצם למחלה מטאפורית. קפקא למשל כתב פעם לידידו מקס ברוד שחלה בשחפת, שהדלקת בריאותיו היא למעשה סמל לביטוי מצבו הנפשי שלו. בצרעת צריך לטפל ולמגר ולמרות שלא נעים להסתכל חייבים פשוט חייבים, אנו חייבים את זה לעצמינו.


למרות הכעס הגדול שיש לי על החברה הישראלית ועל המדינה שלנו, אני אוהב אותה ומאוהב בה. ויש בי מעט מן האמונה שלידה בין אם היא נעשית בדרך הקלאסית ובין עם עזרה רפואית, תוציא אותנו מהבית בו אנו ספונים, לבית אחר יפה יותר. לרש"י יש קצת גישה רומנטית באשר לצרעת, הוא כתב "אילו נתן לב לקרבה היה נמשך חינה" כלומר אם היה רק מתבונן מלב אל לב אזי המומים והפצעים היו נעלמים, בעיניי זה רומנטי מידי, כי חייבים לזהות את המומים ולהוקיע אותם מהחברה. צריכים לפטר את המנהל שגרם לסילוקה של המורה מללמד ומלהתפרנס.

סיפורי סבתא(אלפרד כהן ז"ל)
הימים הם ימי זיכרון, זיכרון רצח שש מליון היהודים בגולה במלחמת העולם השנייה. זיכרון החללים שחרפו נפשם למען מדינת ישראל. יום אחד מפריד בין יום הזיכרון לבין חגיגות יום העצמאות, יום אחד בלבד מבדיל בין כאב השכול לבין חגיגיות העצמאות וכפי שכבר אמרתי כשאוהבים מסוגלים להתגבר על הכל, על הכעס של המלחמה הנוראית שלקחה את מיטב בנינו ויום למחרת לחגוג עד שיכרון חושים את עצם קיומנו כאן במדינת ישראל. חייבים לטפל במומים בחברה הישראלית, כי בכל אחד ואחת צריכה להיות התקווה, שמתישהו יהיה ירוק פה, אחרת אני לא מבין בשביל מה חיים.
סבתא שלי שלחה את בנה הבכור, אלפרד כהן, לצבא הגנה לישראל( עד היום אני מכנה אותו צבא הגנה למות, כמו בשיר של אביב גפן) ושכלה אותו במלחמת התשה בשנת 1970. בכל פעם שמגיעה תקופת ימי הזיכרון אני שואל את סבתא שלי שתספר פרטים על הבן אדם שעליו אני קרוי, שאני נושא את שמו והיא מעולם לא מספרת לי, היא גם מעולם לא נושאת את שמו, היא קוראת לו "הוא" ומביטה בקיר בסלון המנציח אותו. באותו קיר, יש תמונה מהבר מצווה, תמונה שלו ליד טנק וקטע ממוסגר מדברים שכתב עליו אבי. בין היתר כתוב שם, שהוא אהב לצייר ולהאזין למוזיקה. כשהייתי ילד, הייתי חטטן גדול וכשסבתא הלכה לקנות משהו במכולת, מצאתי את עצמי בארונות מחפש ואז מצאתי שני ציורים שלו, ו12 תקליטים של הביטלס של הבן הבכור שלה, צפונים להם אי שם בארון, על התקליטים היה רשום "שייך לאלפרד כהן" על הציורים חתום "אלפרד כהן" בתור ילד זאת הייתה חוויה מאד מוזרה לראות משהו שהוא לא שלך אבל רשום בו שמך. סבתא שלי הסבירה לי בשני מפשטים במה מדובר וזהו, הכחשה מוחלטת או מנגנון הגנה, לפעמים יש לי הרגשה שהיא לא התאבלה עליו באמת, זוכרת רק את הדברים היפים ומסתירה את הכעס העצום שלה על מדינת ישראל שלקחה לה את בנה בכורה.

פאו פאו פאו פאו
שנת 2010 מסתמנת כשנה מוזיקלית מוצלחת ביותר, שנת 2010 מולידה יצירות מוזיקליות בוגרות ושלמות, כך גם האלבום החדש של אל סי די סאונסיסטם הלא הוא ג'ימס מרפי- זה קורה ובכך הוא מצטרף לרשימה ארוכה להוט צ'יפ, לגורילז, לקאריבו ועוד ועוד(ועוד צפויים לנו אלבומים רבים וטובים בהמשך, ארקייד פייר למשל). לאלבום הזה התלוו ציפיות מטורפות מאחד מגאוני הדור שלנו והוא עמד בהם ויתרה מכך התעלה עליהן. הסיבה העיקרית שלדעתי ג'ימס מרפי הצליח להתעלות על הציפיות, היא בשל הבגרות המנטאלית שלו, ההבנה העמוקה של המוזיקה ושל החיים. בעיניי זהו אלבום המשך לאלבום הקודם sound of silver מ-2007 משום שלפני שלוש שנים ג'ימס מרפי יצר אלבום שביטא את הזוהמה והצרעת של החברה שלנו, הוא לא מצא את החברים שלו ויותר מכל התאכזב מהעיר שלו ובאלבום הזה הוא עבר תהליך של היטהרות ושל השלמה ושל ניצחון האמונה. המהר"ל אמר פעם שרק העדר יוצר הוויה, כלומר רק אחרי שחשים ריקנות מוחלטת דברים מתרחשים וקורים.


ג'ימס מרפי מתחיל את האלבום בריקוד של ניקיון, בסוג של הצהרה, שהנה ניקית את הלכלוך מעליי ואני ממשיך לרקוד, הוא משלים עם כל הגועל והריקבון וזה לא אומר שהחיים לא יפים. בהמשך הוא שר על הרצון שלו לחוות בכאבם של אחרים אבל לא עד הסוף, הוא כן היה רוצה באהבתם, הוא כן היה רוצה שייקחו אותו הביתה. אחר כך הוא כבר שר שיר אהבה טיפשי ומודע לעצמו, שמכריז על רצונו להשתנות אם זה יגרום למושא האהבה להתאהב בו, אהבה רוצחת, האהבה היא קללה אבל זה רק שורות רעות של משורר מאוהב. ואז מגיע החלק הביקורתי שלו לחברות התקליטים ולצרכני המוזיקה באשר, הוא לא יעשה להיטים, הוא יעשה מוזיקה טובה בשביל אותם אלו שרוצים רק להיטים, אבל השירים שלו כן להיטים. בשיר שאני הכי אוהב באלבום(לפחות בעת כתיבת שורות אלו) שר מרפי על המעמד שאליו הגיע ועל האחריות שנוצרה בעקבות כך, אבל הוא רגוע ומודע ורואה את כל התמונה ויש לו מה להגיד. ואז מגיע השיר האחרון שהוא לדעתי האנטיתזה לשיר האחרון מהאלבום הקודם new York I love you שמאכזבת אותו ובאלבום החדש השיר האחרון נקרא home ושם הוא קורא בין היתר לסגור את דלתות הזמנים הרעים, לשכוח את השנים הנוראיות. למרות שיש איוולת בעולם ולא הכול ורוד יש את החיים ויש בית. חן המקום על יושביו.

לאלבום יש אוירה שנעה בין 1977 לבין 1987 צלילים וריחות של בריאן אינו, של דיוויד בואי והשירים ארוכים ומלאי צלילים וסוחפים אותך לריקודים עצמיים מול המחשב, מול המראה מול האנשים המחכים בתחנה, קולו של ג'ימס מרפי מחמם ומרגש, אחד מהאלבומים הטובים של השנה. ועל זה יאמרו חכמים(ואנחנו לא כל כך חכמים) פאו פאו פאו פאו.

LCD soundsystem-  this is happening להורדה

ועד לשבוע הבא
זכרו ותחגגו
אלפרד כהן, השלישי

2 מחשבות על “חן המקום על יושביו

  1. "אם הרפש מסמן את הצד האחר של הגבול, זה שבו אני אינני, ואשר ממאפשר לי להיות, הרי שהגופה, המבחילה מבין מני הפסולת, היא גבול שפלש לכל."

  2. פינגבק: זה לא את, זה אני « מְלַוֶה מַלְכָּה

כתיבת תגובה